מה אני סוחבת שמעצים את הסבל שלי היום?
בפעמים הראשונות בהן נתקלתי בתפיסת הסבל על פי הבודהיזם, מצאתי את עצמי אפילו מתעצבנת.... יישר עלה בי הקול של "נו באמת???"
🧘 אם אני ממש אפשט את זה, הבודהיזם מתחיל עם אמת מרכזית שהחיים כרוכים ברמה מסוימת של סבל שנגרם מכל מה שקורה לנו וסביבנו ביומיום.
🔄 הוא אומר לנו שהסיבה המרכזית שאנחנו סובלים, היא לא מהאירוע עצמו אלא בגלל אלמנטים של השתוקקות והיקשרות: כשאנחנו נאחזים חזק מדי באנשים, חפצים, מצבים, הגדרות, עמדות פנימיות, דרכי פעולה, רצון שדברים יהיו "אחרת" ממה שהם.
עד כאן דווקא נשמע לי הגיוני,
אבל התשובה לפי הבודהיזם לסוף הסבל, היא להגיע לנירוונה, להפסיק את הכמיהה וההיקשרות, לטפח איכותיות מיטיבות כמו נוכחות, תשומת לב, הקשבה, נדיבות, התמדה....
אבל איך מרפים ממה שכל כך הרבה זמן נאחזתי בו?
מי אני בלי החלק הזה?
איך מזהים שזו היאחזות בלי ההצדקות והסיפורים לעצמי למה זה כן טוב לי וצודק?
דווקא בחודש וחצי האחרונים יצאתי למסע של ריפוי והעמקה בעולם הבודהיסטי ככלי להתמודד עם כל מה שקורה.
הבנתי שהפשטות מגיעה ממוכנות לצאת למסע, להטמיע הרגלים חדשים מיטבים בתודעה וההתנהלות שלי
ושבמקום להתמודד אני פשוט יכולה להתבונן.
שמדוייקת לי יותר תבונה מאשר מדידה.
מה זה אומר בשבילי?
• לזהות מה עולה בי רגע לפני שאני מסיטה אותו דרך העשייה הקבועה.
• לתת מקום לעוד רגשות בלי לפרק אותן ללמה אני מרגישה אותם, מה גרם למה, אלא רגע לנשום ולתת להם עוד קצת מקום.
• להוסיף לעצמי תרגול יומי, אפילו של 10 דקות בלי שתהיה בו משימה (בלי הדמיון המודרך שאני אוהבת)
• להזכיר לעצמי שהכל משתנה, דינמי, זמני וגם אני!
• להבין שהכוח שלי הוא במה אני בוחרת להאיר עליו ולתת לו מקום ולא במה דוק על דלתי או קורא לי מבחוץ.
במילים פשוטות,
הבודהיזם מעודד אותנו להיות מודעים למחשבות ולפעולות שלנו, להרפות מדברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם ולמצוא שלווה ברגע הנוכחי. זה כמו ללמוד לרקוד עם קצב החיים.
אז מה את מוכנה היום לזהות בעצמך שגורם לך סבל (רגשי, מנטלי או פיזי) ולבחון במה את בעצם נאחזת?
