מה עושים כשכאבם של אחרים הופך לכאב שלנו?

היא התחילה את הפגישה בכמה הגוף שלה כאוב ועייף. כמה היא מותשת, חסרת כוחות.

"מה קורה"? שאלתי

והיא ספרה ארוכות על המשפחה המורחבת, העבודה, איך אין זירה ביומיום שלה שאין מישהו שזקוק לה, מניח את כאביו, צרותיו בפניה ומחכה למענה.

היא יודעת שהיא לא יכולה לעזור לכולם, אבל איך היא תגיד לא, איך היא תנטוש אנשים במצוקה, איך תהיה אטומה לכאבם?

אולי גם אצלך זה מופעל הכפתור הזה בלי לשים לב.

איך ישר עולה הרצון לתקן, לשנות, להקל, לפתור גם מול ההבנה שזה לא שלך....

איך מבינים את האחר, איך יוצרים חיבור בלי לקחת את הכאב לתוכנו, עלינו?

מילדות מלמדים אותנו להיות אמפטיים, להיכנס לנעליו של האחר, לראות דרך עיניו, להבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי.

פעמים רבות אני פוגשת אנשים שמתוך רצון להתחבר, להבין, מתחברים לעומק הכאב הרגשי או הפיזי של האחר עד שהם בעצם נופלים לבור יחד איתו.

הם "קונים" את תפיסת העולם, נקודות המבט כאמת ולא יכולים לסייע להרחיב התבוננות או לנוע. הם מגלים שמעבר לתחושת החיבור, הם לוקחים על עצמם את התחושות, ההרגשות, הכאב כאילו זה לגמרי שלהם.

כשאני בבור יחד איתך, האם אני יכולה לסייע לך לצאת?

הגעתם למאמר הזה כי אתם אנשים שאוהבים אנשים,

שהלב הרחב שלכם פתוח, מבקש להייטיב ולעזור,

אבל האם להרגיש במקום האחר מקל עליו?

האם זה באמת לוקח ממנו כאב?

האם זה מניע אותו קדימה?

סביר שלא.

אז מה עושים?

1. מזהים עבור עצמנו שהכאב לא שלנו. נשמע ברור מאליו אבל לא תמיד. אנחנו יכולים לחוות כאב פיזי, אבל המקור שלו מעומס או הזדהות עם אחר והכאב שלו.

2. מבקשים מהייקום להחזיר את הכאב, התחושה "לשולח" יחד עם תודעה, עם אסימון שייפול ויפתח דלת לשינוי בתוך האחר. זה לא אומר שלא אכפת לי מהאחר, זו ההבנה שאם ני לא יכולה לקחת "אקמול" לכאב הראש של אף אחד אחר....

3. מוציאים את עצמנו "מהבור" וכשאנחנו מתבוננים מלמעלה ושואלים

- איך אני מתוך ההבנה של הצורך יכולה לסייע למי שבפנים?

- איזה סולם, חבל, מדרגות אוכל להציע, איך אשקף לו לא רק את הבור אלא את הבחירה שלו לשהות ולצאת?

4. בודקים מה ב"סיפור" כל כך מפעיל או נוגע בנו שהוביל אותנו להתבלבל. כשנזהה נוכל לעשות עבודה עם החלק שזיהנו בנו.

למשל אם כשהילד שלי פגוע מחברים שהעליבו, דחו אני מזדהה עם הכאב הזה, נפגעת איתו, אולי אפילו נפגעת עבורו אולי גם אני מכירה דחיה, עלבון חברתי שכזה ומעולם לא נתתי לו מקום עבורי. אני "משתמשת" בחוויה שעלתה אצל הבן שלי כדי לתת לו מענה אבל בעצם עלי לתת לעצמי...

לפעמים מה שמפעיל אותנו הוא הצורך שלנו להיות מרכז ההתרחשות, המקום שתמיד עוזר, פותר לאחרים, בעלי משמעות וערך. - האם אנחנו מכירים את עצמנו בלי כל אלו? מי אנחנו בלי הנטל של כולם עלינו?

מה כ"כ חשוב לנו במקום הזה, מה אנחנו מפחדים לאבד אם לא נהיה המקום הזה?

אם נסכים לנקות את אלו אולי נשחרר גם אחרים מהתלות בנו, מדפיסי ההתנהלות שלהם?!

לסיכום, אני רוצה לספר לכם על חוויה ממסלול שעשיתי בקניון האדום ליד אילת עם סולמות מתכת על סלעים, כדי לסייע לנו לעלות או לרדת סלעים גבוהים.

את המסלול עצרתי כששמעתי מאחורי צרחות של אישה, עומדת על שלב בסולם, בוכה שהיא תכף תיפול שזה כ"כ גבוה והיא לא ממשיכה לרדת.

את המצוקה שלה הרגשית והפיזית אי אפשר היה לפספס. יכולנו להמשיך לעמוד שם, כולנו, להבין שקשה, לעודד, לתמוך... אבל כלום לא עבר את מחסום החרדה המעוורת.

אחרי דקות ארוכות,

בן הזוג שלה תפס את גופה ולמרות הצרחות פשוט הוריד אותה בצעד אחד לקרקע. בשנייה היא הביטה על המדרגה בה עמדה, 40 ס"מ מהקרקע ועל הדרמה שיצרה והתחילה לצחוק.

"מהבור" שלה היא לא ראתה את הדרך החוצה. לשהות איתה בבור היה משאיר את כולנו. להשתחרר מההזדהות ולהניע היה הפתרון הנכון ברגע ההוא.

עם מי אתם בבור?

את מי אתם תוכלו להניע אם רק תצאו החוצה?