מאמרים

כשאנחנו שומעות את המושג “תקרת זכוכית”, רובנו חושבות על משהו חיצוני: מערכת, אנשים, נסיבות, חוקים. אבל לא פחות נפוצה, ולעיתים הרבה יותר משפיעה, היא תקרת הזכוכית שאנחנו בונות לעצמנו. זו לא תקרה דרמטית. היא לא מרגישה כמו מחסום. לרוב היא נראית כמו היגיון, אחריות, ניסיון חיים. תקרת זכוכית פנימית היא מערכת של גבולות שיצרנו כדי להגן על עצמנו. היא נועדה לשמור עלינו בטוחות, שייכות, מתפקדות. בשלב מסוים בחיים, היא הייתה פתרון חכם. אבל מה שהיה נכון פעם, לא תמיד מתאים למי שאנחנו היום. למה

קחי רגע קטן לפני שאת ממשיכה לקרוא. לא כדי לענות נכון, אלא כדי להרגיש.   כשמשהו חוזר בחיים שלך, קשר שמסתיים שוב באותו מקום, תחושת תקיעות בעבודה, עייפות רגשית שלא נעלמת,  מה המחשבה הראשונה שעולה בך? “ככה זה, זה מה שנגזר עליי” או “יש כאן משהו שאני עוד לא לגמרי רואה”   אם הנטייה הראשונה שלך היא להגיד שאין מה לעשות, כנראה שמשהו בך פוגש את החיים דרך מושג של גורל. אם עולה בך סקרנות, גם אם מלווה בעייפות או תסכול, אולי כבר יש שם הבנה שיש כאן שיעור.   לא תמיד אנחנו שמות לב להבדל, אבל ה

מחשבות על רוך, אחריות, והקול שמלווה אותנו מבפנים חמלה עצמית נשמעת כמו רעיון פשוט.להיות רכות יותר עם עצמנו, לא לשפוט, לא להלקות.ובכל זאת, עבור הרבה אנשים, היא מעוררת אי־נוחות כמעט מיידית. משהו בה מרגיש מסוכן.כאילו אם נרפה לרגע מהביקורת, נאבד כיוון.כאילו הרוך עלול להפוך לויתור,וההבנה תהפוך להצדקה. אולי זה מפני שרובנו למדנו שחמלה מופנית החוצה.כלפי מי שקשה לו, כלפי מי שטעה, כלפי מי שזקוק להכלה.כלפי עצמנו, לעומת זאת, פיתחנו מערכות אחרות לגמרי –ביקורת, דרישות, השוואות, קול פנימי שמ

על הקשבה לכאב, לשורש, ולמה שמבקש תשומת לב ריפוי הוא מילה גדולה. לפעמים נדמה שהוא שמור לרגעים של משבר, למחלה, לאירוע חריג. אבל רוב הריפוי שאנחנו זקוקות לו מתרחש דווקא במקומות השקטים, היומיומיים, בכאב שחוזר על עצמו, בדפוס שמנהל אותנו, בתחושה מוכרת שאנחנו כבר יודעות לחיות איתה, אבל לא תמיד לעצור ולהקשיב לה. כאב, במובן הזה, הוא לא תקלה. הוא דרך של הגוף והנפש לדבר איתנו. הוא מסמן שמשהו מבקש תשומת לב, הבנה, אולי שינוי. לא כדי “להעלים” אותו, אלא כדי לפגוש את מה שנמצא מתחת לפני השטח.

על שייכות פנימית, בית, והיכולת להישאר אני שייכות היא מילה פשוטה לכאורה. כולנו שייכות למשהו: משפחה, קהילה, עבודה, חברים. אבל אם עוצרים רגע ושואלים בכנות: איפה אני מרגישה שייכת באמת. לא תמיד יש תשובה מיידית. לפעמים אנחנו בתוך קשר, בתוך קבוצה, בתוך מסגרת, ועדיין מרגישות קצת בחוץ. ולפעמים דווקא לבד, בשקט, יש תחושה של בית. שייכות, לתחושתי היא לא רק עניין של השתייכות חיצונית, אלא של היכולת להישאר מחוברות לעצמנו גם בנוכחות אחרים. החגים, המפגשים, הקהילתיות שמאפיינת את התקופה הזו בשנ

רובנו חושבות על שקט כעל משהו שחסר לנו. משהו שיגיע אולי כשיהיה פחות עומס, פחות רעש, פחות דרישות מבחוץ. אבל עם השנים למדתי שהשקט הפנימי לא מחכה שהחיים יירגעו. הוא מבקש שנפנה אליו מבט, דווקא כשלא פשוט, דווקא כשהכול קורה יחד. בחרתי להעמיק בתוכן הזה תוך ההתבוננות לא כהזמנה “להשתיק” מחשבות, רגשות או הסחות, אלא כהסכמה לפגוש את כל מה שקיים —ולבחור בתוכו נקודת יציבות פנימית, שקטה, נוכחת. מחכה לך הזמנה לעצירה דרך הגוף והחושים הקשבה למה שאנחנו רואות, שומעות, מרגישות —לא כמשהו שמפריע לשק

1. מה זו הצפה רגשית באמת? "אני מרגישה מוצפת" זה אחד המשפטים הכי נפוצים שאני שומעת בקליניקה. אבל מה זו בעצם הצפה ? זו לא סתם עייפות. זה לא...

הרבה מהנשים שמגיעות אלי, מבקשות ליצור שינוי ותנועה ביומיום שלהן. אבל הזדמנויות שמגיעות אלינו או כאלו שאנחנו מבקשות ליצור, מחייבות אותנו להסכים להיות בשינוי. הן יכולות לרגש, לסקרן, אבל אצלי הן מגיעות עם לא מעט פרפרים בבטן. ואז עולה השאלה:  האם זה פחד שמזהיר אותי או התרגשות שיכולה להוביל אותי קדימה? לכל אחת מאיתנו זו הזדמנות אחרת.  מה הדבר הראשון שעולה בך? האם זו רשימה בראש של כל הסיבות למה לא כדאי. למה זה לא הזמן, למה זה מסובך, למה זה דורש ממני יותר מדי. אבל אז עולה התודעה, שא

אולי גם לך קרה שהרגשת שאת מסתובבת סביב אותו עניין שוב ושוב. לפעמים אלו מחשבות חוזרות על משהו שמטריד אותך, דאגה מתמשכת לאדם יקר, או מצב...

"עייפתי מהפערים" היא אמרה לי. "אני באמת מבינה שבאנו לכאן ללמוד שיעורים, לחוות דברים, אבל בחיאת אני בשר ודם ומיציתי את השיעור ועייפתי...