כשאני זו שמחזיקה תקרת זכוכית מעל הראש
- רינה לויט
- לפני 12 דקות
- זמן קריאה 2 דקות
כשאנחנו שומעות את המושג “תקרת זכוכית”, רובנו חושבות על משהו חיצוני: מערכת, אנשים, נסיבות, חוקים.
אבל לא פחות נפוצה, ולעיתים הרבה יותר משפיעה, היא תקרת הזכוכית שאנחנו בונות לעצמנו.
זו לא תקרה דרמטית.
היא לא מרגישה כמו מחסום.
לרוב היא נראית כמו היגיון, אחריות, ניסיון חיים.
תקרת זכוכית פנימית היא מערכת של גבולות שיצרנו כדי להגן על עצמנו.
היא נועדה לשמור עלינו בטוחות, שייכות, מתפקדות.
בשלב מסוים בחיים, היא הייתה פתרון חכם.
אבל מה שהיה נכון פעם, לא תמיד מתאים למי שאנחנו היום.
למה בכלל אנחנו יוצרות לעצמנו תקרת זכוכית?
בדרך כלל, לא מתוך פחד גולמי, אלא מתוך הסתגלות. מתוך רצון לא לטעות, לא לאבד, לא לערער יציבות. מתוך למידה עמוקה של “ככה כדאי”, “ככה שורדים”, “ככה מצליחים”.
התקרה הזו משרתת אותנו בכך שהיא:– שומרת על תחושת שליטה– מצמצמת סיכונים– מאפשרת לנו להישאר במרחב מוכר
הבעיה מתחילה כשהיא נשארת גם אחרי שכבר גדלנו מעבר לה.
איך מזהים שיש לי מחסום פנימי ולא סתם תקופה?
יש כמה סימנים שקטים, לא דרמטיים, שכדאי לשים לב אליהם:
• אני מרגישה שיש בי רצון לתנועה, אבל אני לא מצליחה לתרגם אותו לפעולה
• אני אומרת לעצמי “עוד לא”, בלי לדעת באמת למה
• דברים שפעם ריגשו אותי מרגישים עכשיו מצומצמים
• אני פועלת היטב, אבל משהו בי לא מרגיש מסונכרן
• כל מחשבה על שינוי מיד פוגשת רשימת סיבות למה זה מורכב
אלו לא סימנים של חוסר יכולת. להפך. אלו סימנים של בשלות.
ומה התקרה הזו מנסה להגן עליו היום?
זו שאלה חשובה.
תקרת זכוכית פנימית לא נועדה לפגוע בנו.
היא מגינה על משהו יקר: על זהות, על ביטחון, על תחושת ערך, על שייכות.
ולכן לא תמיד נכון “לשבור” אותה. לפעמים קודם צריך להבין אותה.
העומק האמיתי מתחיל כשאנחנו מפסיקות לשאול “איך אני פורצת”, ומתחילות לשאול: מה בתוכי כבר גדל מעבר למרחב הזה?
מכאן אפשר להתחיל תהליך אחר. עדין יותר. מדויק יותר. כזה שלא דוחף לפעולה, אלא מאפשר זיהוי והבשלה.
אם בוער בך להעמיק עוד ולבחון איפה הגיע הרגע לבחון, להזיז תקרה ישנה לחיצה קטנה תעביר אותך לניוזלטר של חודש פברואר 26 שמממשיך מהמקום הזה, ומציע עבודה חווייתית דרך כתיבה ומדיטציה שנועדה לפגוש את תקרת הזכוכית מבפנים, ולהבין מה כבר מוכן להתרחבות.
תגובות