למה כל כך קשה לנו להיות בחמלה כלפי עצמנו?

מחשבות על רוך, אחריות, והקול שמלווה אותנו מבפנים

חמלה עצמית נשמעת כמו רעיון פשוט.להיות רכות יותר עם עצמנו, לא לשפוט, לא להלקות.ובכל זאת, עבור הרבה אנשים, היא מעוררת אי־נוחות כמעט מיידית.

משהו בה מרגיש מסוכן.כאילו אם נרפה לרגע מהביקורת, נאבד כיוון.כאילו הרוך עלול להפוך לויתור,וההבנה תהפוך להצדקה.

אולי זה מפני שרובנו למדנו שחמלה מופנית החוצה.כלפי מי שקשה לו, כלפי מי שטעה, כלפי מי שזקוק להכלה.כלפי עצמנו, לעומת זאת, פיתחנו מערכות אחרות לגמרי –ביקורת, דרישות, השוואות, קול פנימי שמכוון אותנו “להיות יותר”.

הקול הזה לא בהכרח רע.לעיתים הוא זה שעזר לנו לשרוד, להתקדם, לקחת אחריות.אבל כשהוא הופך לדרך היחידה שבה אנחנו פוגשות את עצמנו,היחסים הפנימיים נעשים נוקשים, חד־צדדיים, מתישים.

ואז עולה שאלה עמוקה יותר:האם אפשר להיות בחמלה כלפי עצמי מבלי לוותר על אחריות?האם רוך חייב לבוא על חשבון תנועה, התפתחות, דיוק?ואיך נראה קול פנימי שלא מנהל אותנו דרך פחד,אבל גם לא נעלם לגמרי?

המאמר הזה לא מבקש לענות על השאלות האלה.הוא מבקש להשהות אותן.לתת להן מקום, בלי למהר לסגור.

למי שמבקשת להעמיק בחוויה עצמה –דרך כתיבה אישית ותרגול פנימי שקט –מצורף גם ניוזלטר שממשיך את החקירה הזו ממקום חווייתי יותר.

➡️ להעמקה דרך כתיבה ודמיון מודרך לחצי על הלינק- https://bit.ly/4bbsHVS